כולנו פוגשים מצבים של תחושת חוסר וודאות בתקופות השונות בחיינו. אנו חיים חיי שגרה עד שאירוע מסוים מפריע את השגרה ומראה לנו שכל מה שתכננו עלול להשתנות.
למעשה הצורך בוודאות ובשליטה קיים באדם כצורך הישרדותי ביולוגי. האדם רוצה לדעת להתכונן לאירועים שיבואו כדי לדעת כיצד להגיב לשם הישרדות. זהו צורך ארכיטיפי הטבוע בנו מבראשית.
אולם ככל שאנו מתקדמים בחיים, חווים התנסויות ונמצאים בסיטואציות מגוונות אנו למדים שמעט מאוד יכול להיות ידוע בוודאות מראש.
ככל שאנו מנסים לתכנן, להתארגן, לחזות ולנבא, נראה שהחיים מזמנים שינויים תמידיים שלא צפינו מראש.
ניתן להבין מבחינה פסיכולוגית את הצורך בשליטה וודאות, כיוון שזהו צורך פיזיולוגי-פסיכולוגי הישרדותי המוטבע בנו. האדם בראשיתו חייב היה להתכונן ולדעת מתי תגיע סכנה או מתי כדאי לצאת לצוד וללקט כדי להתקיים. המוח כאיבר התפיסה והתכנון באדם עדיין מחווט עם אותם קשרים עצביים שנועדו להגן עליו ולתמוך בקיומו.
אולם מהרגע שגילינו שאין לנו יכולת לשלוט בדברים נרצה לעשות עבודה כדי שתהייה התאמה בין הצפייה שלנו להתהוות הדברים במציאות.
יחד עם אי הוודאות מתלווים תחושות של אובדן שליטה, חרדה מתגברת, עוררות יתר ודריכות במערכת. כל אלו שוחקים את מערכות הגוף ובמיוחד את המערכת החיסונית שנועדה להגן עלינו. חיים מתוך מתח מתמשך עלולים לגרום למחלות וקשיים בתפקוד הפיזי- מנטלי ולהפריע לתפקודים בסיסיים ביומיום.
"חוסר סובלנות לאי ודאות הוגדר כנטייה שנובעת ממכלול אמונות שליליות לגבי אי ודאות והשלכותיה וכרוך בנטייה להגיב בצורה שלילית ברמה הרגשית, הקוגניטיבית וההתנהגותית למצבים ואירועים לא ודאיים."
כלומר, אי וודאות משפיע על התנהלותו ופעולותיו של האדם, מערערת את שיווי המשקל המערכתי הפיזי- מנטלי וגורמת לאדם לפעול פעולות אוטומטיות ללא מודעות ומתוך פחד קיומי.
אנשים רגישים במיוחד עלולים לפתח חוסר סבילות לשינויים והפרעת חרדה כתוצאה מתחושה עמוקה של אי וודאות לגבי המציאות בה הם חיים. זוהי כמובן תחושה סובייקטיבית והיא משפיע על האדם בכל רבדי החיים. לכן כל כך חשוב ללמוד את הנושא ולהציע נקודת מבט חדשה, ביחד עם תרגול מותאם, כדי לאפשר וויסות ויציבות רגשיים, שהם הבסיס לתמיכה בחיים.
כיצד בכל זאת נוכל לייצר חיים מתוך נוכחות יציבה של מערכת עצבים מווסתת, ביחד עם תחושת חוסר וודאות המתקיימת.
ראשית נבחן על מה כן יכולה להיות לנו שליטה
הדבר היחיד שאכן תיתכן שליטה עליו הוא תשומת הלב שלנו. תשומת הלב היא יכולת מולדת באדם, כל אדם שהכרתו מתפקדת באופן תקין יכול לכוון את תשומת ליבו למקומות ספציפיים לפי רצונו. תשומת הלב היא הדרך שלנו לעבוד עם ההכרה, והיא כמו שריר. ככל שנחזק את שריר תשומת הלב, כך תגדל היכולת שלנו להיות בנוכחות ערה.
תרגול היוגה
תרגולי היוגה והמדיטציה נועדו בדיוק לשם כך. בעזרת תשומת לב לתנועה, לנשימה, וריכוז באובייקט ספציפי אנו קושרים את תשומת הלב למקום מסוים ועל ידי חזרתיות של הכוונת תשומת הלב לאותו אובייקט (וויתור במקביל על המסיחים העולים באופן ספונטני בהכרה), שריר תשומת הלב מתחזק.
בתרגול היוגי אנו עובדים תחילה עם אובייקטים גסים כמו תיאום תנועה ונשימה (asana), ותרגולי הנשימה (pranayama) באופנים שונים תוך שימת הלב אליהם. משההכרה תתייצב, נוכל להתחיל לעבוד ישירות עם ההכרה בתרגולי הריכוז והמדיטציה (dharna).
התרגול הראשון במדיטציה הוא מיקוד באובייקט אחד אנו מכוונים את תשומת הלב לאובייקט אחד (בד"כ הנשימה) ומוותרים על שאר המסיחים העולים בהכרה. ככל שהתרגול מתקדם, תכני ההכרה שוקטים והכרה הופכת להיות ריקה מרשמים, מלבד האובייקט אליו היא פונה. מצב זה נקרא ביוגה סמדהי (samadhi). מצב בו מתקיימת ראייה בהירה של האובייקט אליו ההכרה פונה. ראיית האובייקט כפי שהוא.
כאשר ההכרה בהירה ושקטה, אנו יכולים להסתכל על הדברים ולהתחיל להבחין בהם. בתרגולי המדיטציה הבאים כמו תרגול מיינדפולנס נתחיל להבחין בדברים השונים העולים בהכרה. נבחין בצלילים, בתחושות, במחשבות וברגשות ונפתח את יכולת ההבחנה שהינה קריטית להמשך הדרך.
השלב הבא הוא בתרגול המדיטציה האנליטית, בה נוכל לראות שקיימים שני אלמנטים במערכת שלנו. נראה שיש את עולם התופעות, ויש את זה הרואה את עולם התופעות. נגלה בתרגולים אלו את טבע הדברים, כיצד הם משתנים, מתחילים, הווים ומסתיימים (prakriti), ואת הטבעו של הרואה (purusa). מהרגע שגילינו את הראייה מתקיימת יציבות שאינה מושלית. המקום הרואה הוא מקום שתמיד ניתן להתבסס בו. הוא תמיד שם, תמיד קיים, טבעו לפי היוגה הוא נצחי, מודע ומתקיים בו עונג שאינו תלוי בתחושות המשתנות.
כאשר אנו מבוססים אט אט במקום הרואה בעזרת תרגולי המדיטציה וגם בעזרת הפעולות והתפקוד שלנו בעולם אנו מוצאים ביטחון ובית במקום שהוא תמיד שם עבורנו, שהוא למעשה אנחנו.
קבלת ההשתנות
ממקום של הבחנה בין עולם התופעות לזה שרואה/עד לעולם התופעות, אנו מבינים ומקבלים את ההשתנות המתמדת, את האי וודאות הארצית, את החלופיות של הדברים כדבר מובנה בתוך הקיום.
אנו כבר לא מצפים מהחיים ומהקיום החומרי שייתן לנו את הביטחון והודאות שחשבנו שמתקיימים, אלא מבוססים ברואה, מבינים את ההשתנות ושוהים בראייה המאפשרת תפקוד ופעילות תומכת חיים, פעילות מיטיבה עבורנו ועבור סבבתינו.
הגשמה
ההגשמה לפי היוגה מורכבת מהגשמת שני הפוטנציאלים הקיימים בנו. פרקריטי- עולם התופעות, ופורושה- המודע/הרואה את עולם התופעות.
במקום של ביסוס והגשמה האדם לומד מכל סיטואציה וגדל בהדרגה במודעות. המקום הרואה מתגלה למלוא תפארתו, ובעזרת מקום רואה זה אנו תומכים בקיום בפעולות של שרות לא אנוכי מתוך אהבה והתמסרות לחיים.
